<h1>ארחות חיים הלכ' נדה סימן א'</h1>
<h2>דף יז:</h2>
דם הבא מן החדר כולו טמא חוץ מדם טוהר ודם קושי שהתורה טהרתו. ודם העליה כלו טהור שהוא כמו דם מכה שבמעים ודם הנמצא בפרזדור אם נמצא מן הלול ולפנים טמא נמצא הדם בפרזדור חוץ מן הנקב טמא מספק. ואסור לבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואפילו להיות מערה בה והבא עליה כל ימי נדתה עד שתטבול בכרת.
<h2>דף יט.</h2>
והיה מנהג הנשים להראות כתמיהן לחכמים לראות אם הוא דם טמא או טהור כי יש כתמים שאינן טמאים ואע"פ שיצאו מן המקור שאין כל משקה היוצא מן המקור טמא אלא הדם בלבד. וחמשה דמים טמאין באשה ואלו הן האדום והשחור וכקרן כרכום, וכמימי אדמה וכיין מזוג. האדום עינו כעמוד ראשון שיצא מדם הקזה. השחור כעין דיו היבש. כרכום כעין הקנה הלח האמצעי שבו מימי אדמה מבקעת סכני וכיוצא בה שהיא אדומה ונותן עליה מים [עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום] ואין להן שיעור. היה הדם כאחת מאלו או עמוק מהן טמא. היה (פתוח) [פחות] ממנו טהור. יי מזוג [כ]יין שירוני של ארץ ישראל חי וחדש ושני חלקים מים ואחד יין. היה (כוהה) [כיהה] ממנו או (פתוח) [פחות] ממנו טהור עד שיהא כמראה זה. ונאמנת אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו. וכל שאר המראות טהורות.
<h2>דף כ:</h2>
ובימי חכמי התלמוד נסתפק הדבר במראה הדמים שלא היו בקיאין בו לטהרו או לטמאו ועוד שנתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה. ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהו כל ימי האשה (בימי) [כימי] זיבתה ויהיה כל הדם שתראה ספק דם זיבות. פי' שאם תראה (ז') [ג'] ימים רצופין תשב ז' ימים נקיים. וה"ר מנחם ב"ר שלמה ז"ל ביאר לפי שנתקלקלו הוסתות עמד רבי הקדוש והתקין שכל שראתה יום אחד תשב ששה נקיים ואם ראתה שני ימים תשב חמשה נקיים ואם ראתה ג' ימים אף בימי נדה תשב ז' ימים נקיים. ונמצא נדה דרבנן כל שראתה יום אחד או שני ימים תשב ז' ימים נקיים עמהן וכל שראתה ג' ימים רצופין תשב ז' ימים נקיים לגמרי ואף אותן שלשה ימים [אין] עולין לה לספירה ובזה לא היתה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדה וזיבות כלל. עכ"ל. והרמב"ן ז"ל [פרק ג' דין ג' וד'] כתב בזמן הזה כל דם שיש בו אדמימות כלל בין שהיה עמוק הרבה או כיהה הרבה טמא. וכן כל מראה שחרות אבל הירוק והלבן אע"פ שסמוכות כדם הרי זה טהור ונאמנת אשה לומר כזה ראיתיו ואבדתיו ואם היה ירוק או לבן טהור וירוק שאמרנו בין ירוק כזהב בין ירוק ככרתי מטהרין לה עכ"ל.
<h2>דף מ.</h2>
האשה אפילו קטנה מבת שלש שנים ויום אחד מתטמאה בבית החיצון אע"פ שלא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן הרחם [ולא] שתת הואיל ויצא מבין השנים שהוא מקום שיגיע אליו [האבר] בשעת גמר ביאה [טמאה] ובין השנים כלפנים דמי. משלו חכמים משל באשה [י"ז ע"ב] הרחם (שהוא) [שבו] נוצר הולד הוא הנקרא מקור והוא שדם [נדה] וזיבה יוצא (ממנה) [ממנו] וקורין אותו חדר לפי שהוא [לפני ו]לפנים. וצואר הרחם כלו והוא המקום הארוך המתקבץ [בראשו] בשעת העבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת הלידה קורין אותו פרזדור כלומר שהוא שער לרחם. ובשעת גמר ביאה [האבר] נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה והשבילין שבהן מבושלת שכבת זרע שלה מקום זה [הוא] הנקרא עלייה וכמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור ונקב זה קורין אותו לול והאבר (זה) נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה.
ונדה דאוריתא כך היא כשמתחלת לראות דם [או כשתראה בשעת וסתה] נטמאת ומטמאה בכל שהוא. אפילו ראתה דם טפה כחרדל טמאה שבעת ימים בין ראתה כל שבעת ימים בין לא ראתה אלא יום אחד ואם פסקה מלראות ביום שביעי סמוך לערב טובלת בליל שמיני וטהורה לבעלה ואם תראה אחרי כן נכנסה לימי זיבה והם י"א יום וזה משפטן. אם ראתה יום ח' שהוא יום ראשון בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה (בתחלת) [בסוף] היום כל היום כלו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה חמה ומשמרת כל הלילה של יום שני. ואם לא ראתה כלום בלילה טובלת ביום אחר הנץ החמה ושומרת כל היום אם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד יום טמא ומותרת לבעלה ליל יום שלישי. ראתה דם גם ביום השני בלילה או ביומו הרי יום השני טמא ומשמרת יום שלישי ותהיה מותרת לבעלה ליל יום ד' אם לא ראתה. ובין הימים האלה נקראת זבה קטנה. ראתה גם בליל שלישי או ביומו הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים כלומר שיהיו כולן טהורים מבלי ראיה וטובלת ביום שביעי אחר הנץ החמה. ומותרת לבעלה בליל שמיני. ראתה אחר ז' נקיים והם י"א יום מתחלת ימי זיבה חוזרת לימי נדתה והוא [מה] שארז"ל י"א יום שבין נדה לנדה וטמאה ז' ימים בין ראתה בין לא ראתה וטובלת בליל שמיני כמו שביארנו. כל ימי האשה מיום שקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקר הווסת ליום אח(ד)[ר] תספור לעולם שבעה מתחלת יום הווסת ואחריהן י"א יום (והזהר) [ותזהר] במנין כדי שתדע בעת שתראה אם בימי נדה או בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי נדה ואחר עשר ימי זיבה אלא א"כ הפסיקה הלידה. ומפני מה נקראין ימי נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהן דם נדה יחשב. והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא י"א יום בלבד. וכן נמי ביאר הרשב"א ז"ל. וביאר עוד ואלו (הי"א) [הי"ח] יום אין האשה קובעת בהן ווסת כיצד ראתה בר"ח ובה' לחדש שהוא לראיה ראשונה תוך ימי נדה אפילו נהגה כן כמה פעמים בר"ח ובה' לחדש לא קבעה ווסת בה' לחדש אלא בר"ח בלבד. וכן הדין אם ראתה בר"ח ובט"ו לחדש לא קבעה ווסת לט"ו לפי שראיית ט"ו תוך ימי זיבה לראיית ר"ח. בד"א בשראתה אותה ראיה ממעין פתוח כגון זה שאמרנו אבל אם ראתה אותה ממעין סתום קובעת בין בימי נדה בין בימי זיבה. כיצד מעין סתום הרי שראתה שני פעמים בר"ח ובשלישית ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח אע"פ שראיית החדש השלישי עומדת בימי נדה לראיית הכ"ה הרי זו קובעת ווסת לראשי חדשים לפי שהשתים הראשונות הוחזקו ממעין סתום. וראית הכ"ה דמים יתירים היו שנתוספו בה ומיהרו לבא וכן הדין לימי זיבה. וכן את מוצא כשראתה ר"ח ור"ח ובט"ו לחדש ובר"ח שראיית החדש השלישי בא לימי זיבה לראיית הט"ו. יש מרבותי שהורו שבזמן הזה אין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר ובכל עת קובעת ווסת. לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא יבא להן הדבר לכלל טעות. ואם (עתה) [אתה] מחלק להן בין ימי נדה וזיבה לשאר הימים נמצאת מצריכין ללמוד פתחי נדה ופתחי זיבה ולזה דעתי נוטה עכ"ל.
<h2>דף סו.</h2>
ובימי חכמי התלמוד נסתפק הדבר במראה הדמים שלא היו בקיאין בו לטהרו או לטמאו ועוד שנתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה. ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהו כל ימי האשה (בימי) [כימי] זיבתה ויהיה כל הדם שתראה ספק דם זיבות. פי' שאם תראה (ז') [ג'] ימים רצופין תשב ז' ימים נקיים. וה"ר מנחם ב"ר שלמה ז"ל ביאר לפי שנתקלקלו הוסתות עמד רבי הקדוש והתקין שכל שראתה יום אחד תשב ששה נקיים ואם ראתה שני ימים תשב חמשה נקיים ואם ראתה ג' ימים אף בימי נדה תשב ז' ימים נקיים. ונמצא נדה דרבנן כל שראתה יום אחד או שני ימים תשב ז' ימים נקיים עמהן וכל שראתה ג' ימים רצופין תשב ז' ימים נקיים לגמרי ואף אותן שלשה ימים [אין] עולין לה לספירה ובזה לא היתה צריכה להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדה וזיבות כלל. עכ"ל. והרמב"ן ז"ל [פרק ג' דין ג' וד'] כתב בזמן הזה כל דם שיש בו אדמימות כלל בין שהיה עמוק הרבה או כיהה הרבה טמא. וכן כל מראה שחרות אבל הירוק והלבן אע"פ שסמוכות כדם הרי זה טהור ונאמנת אשה לומר כזה ראיתיו ואבדתיו ואם היה ירוק או לבן טהור וירוק שאמרנו בין ירוק כזהב בין ירוק ככרתי מטהרין לה עכ"ל.
ובנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים חוץ מאותו יום שבו פסק. והבעל התרומה ז"ל ביאר שחששו ואמרו שמא טעינו ולא ידענו מתי התחלנו לראות ואולי ראינו זה ג' ימים ואנו זבות גמורות וצריכות אנו לישב שבעה נקיים ע"כ. וכ"ש אם ראו ראיה גדולה שיש לחוש לזה אחר שהפתח פתוח אבל החומרא היתרה כשאינן רואות רק דם טפה כחרדל שיש לומר לפי מיעוטו שעכשיו מתחילות לראות. (והר"ש) [רש"י] ז"ל כתב וליכא למימר דהא (ד)אתא לאשמועינן דמדאורייתא טפת דם כחרדל לא מיתטמאה והן החמירו דהא אפילו מדאורייתא מתטמאה אפילו בראיה כל שהוא כדתנן פ' יוצא דופן [מטמאים בכל שהו אפילו כעין החרדל ובפחות מיכן] הילכך לאו אטפת דם כחרדל מהדר אלא אראיה אחת דמדאורייתא זבה כשסופרת שבעה נקיים אינה סופרת אלא [על] שלש ראיות בשלשה ימים רצופין בלא הפסק יום טהור בתוך י"א יום שבין נדה לנדה. וא"ת א"כ למה החמירו (אלא אם רואות ג' ימים רצופין) הטעם לפי שפעמים שראיית דם טפה כחרדל מזקיקתה לשבעה נקיים כיצד ראתה שלש ראיות והיא זבה והתחילה לספור שבעה נקיים וספרה ששה וביום שביעי ראתה דם טפה כחרדל סתרה הכל וצריכא לספור שבעה נקיים מאותה ראיה ומדאורייתא לא תהיה זבה עד שתהיה נדה קודם לכן. וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל אבל אם ראתה אותן ג' ראיות ביום אחד או בשני ימים לא מקרי זבה דהא תלה הכתוב בימים דכתיב ימים רבים. ימים שנים רבים שלשה. והן החמירו על עצמן לעשות כן אפלו בראיה אחת באי זה זמן שיהיה.
<h2>דף עא:</h2>
ונדה דאוריתא כך היא כשמתחלת לראות דם [או כשתראה בשעת וסתה] נטמאת ומטמאה בכל שהוא. אפילו ראתה דם טפה כחרדל טמאה שבעת ימים בין ראתה כל שבעת ימים בין לא ראתה אלא יום אחד ואם פסקה מלראות ביום שביעי סמוך לערב טובלת בליל שמיני וטהורה לבעלה ואם תראה אחרי כן נכנסה לימי זיבה והם י"א יום וזה משפטן. אם ראתה יום ח' שהוא יום ראשון בין שראתה בתחלת הלילה בין שראתה (בתחלת) [בסוף] היום כל היום כלו טמא וכאלו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה חמה ומשמרת כל הלילה של יום שני. ואם לא ראתה כלום בלילה טובלת ביום אחר הנץ החמה ושומרת כל היום אם לא ראתה כלום הרי יום אחד טהור כנגד יום טמא ומותרת לבעלה ליל יום שלישי. ראתה דם גם ביום השני בלילה או ביומו הרי יום השני טמא ומשמרת יום שלישי ותהיה מותרת לבעלה ליל יום ד' אם לא ראתה. ובין הימים האלה נקראת זבה קטנה. ראתה גם בליל שלישי או ביומו הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים כלומר שיהיו כולן טהורים מבלי ראיה וטובלת ביום שביעי אחר הנץ החמה. ומותרת לבעלה בליל שמיני. ראתה אחר ז' נקיים והם י"א יום מתחלת ימי זיבה חוזרת לימי נדתה והוא [מה] שארז"ל י"א יום שבין נדה לנדה וטמאה ז' ימים בין ראתה בין לא ראתה וטובלת בליל שמיני כמו שביארנו. כל ימי האשה מיום שקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקר הווסת ליום אח(ד)[ר] תספור לעולם שבעה מתחלת יום הווסת ואחריהן י"א יום (והזהר) [ותזהר] במנין כדי שתדע בעת שתראה אם בימי נדה או בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי נדה ואחר עשר ימי זיבה אלא א"כ הפסיקה הלידה. ומפני מה נקראין ימי נדה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהן דם נדה יחשב. והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא י"א יום בלבד. וכן נמי ביאר הרשב"א ז"ל. וביאר עוד ואלו (הי"א) [הי"ח] יום אין האשה קובעת בהן ווסת כיצד ראתה בר"ח ובה' לחדש שהוא לראיה ראשונה תוך ימי נדה אפילו נהגה כן כמה פעמים בר"ח ובה' לחדש לא קבעה ווסת בה' לחדש אלא בר"ח בלבד. וכן הדין אם ראתה בר"ח ובט"ו לחדש לא קבעה ווסת לט"ו לפי שראיית ט"ו תוך ימי זיבה לראיית ר"ח. בד"א בשראתה אותה ראיה ממעין פתוח כגון זה שאמרנו אבל אם ראתה אותה ממעין סתום קובעת בין בימי נדה בין בימי זיבה. כיצד מעין סתום הרי שראתה שני פעמים בר"ח ובשלישית ראתה בכ"ה לחדש ובר"ח אע"פ שראיית החדש השלישי עומדת בימי נדה לראיית הכ"ה הרי זו קובעת ווסת לראשי חדשים לפי שהשתים הראשונות הוחזקו ממעין סתום. וראית הכ"ה דמים יתירים היו שנתוספו בה ומיהרו לבא וכן הדין לימי זיבה. וכן את מוצא כשראתה ר"ח ור"ח ובט"ו לחדש ובר"ח שראיית החדש השלישי בא לימי זיבה לראיית הט"ו. יש מרבותי שהורו שבזמן הזה אין משגיחין בימי נדה ובימי זיבה כל עיקר ובכל עת קובעת ווסת. לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא יבא להן הדבר לכלל טעות. ואם (עתה) [אתה] מחלק להן בין ימי נדה וזיבה לשאר הימים נמצאת מצריכין ללמוד פתחי נדה ופתחי זיבה ולזה דעתי נוטה עכ"ל.
